את המדור "בן עונה" הכרתי כבר מגיל צעיר עקב היכרותי הקרובה מאוד (ברמה שאני יכול לקרוא לו אחי) עם כותב התשובות לפני. מפאת הקירבה והסקרנות הייתי נכנס לאתר לעיתים רחוקות, למרות היותי מהמגדר הנגדי לקהל היעד, בכדי לקרוא מה שואלים אותו ומה הוא כותב להן בחזרה. לא הייתי מייחס לכך חשיבות רבה מידי אם לא הייתי מקבל בירושה, לאחר כמה שנים, את התפקיד לידי בהפתעה חצי צפויה.
זה היה בסופה של שנת 2014, אני הייתי בן 17 בכיתה י"ב, ישבתי מול השאלות הראשונות בחשש מלענות את התשובה ה"לא נכונה", שכן כפי שכתבתי פה יותר מפעם אחת, לא פשוט לסחוב על גבי את ייצוג הפרספקטיבה של כל המין הגברי. מתוך מקום של הססנות שבין האם אני צריך לכתוב את דעתי או שמא את דעת הקונצנזוס (ואם הקונצנזוס מה לי ולו?) ומה תהיה ההשפעה הרת הגורל של התשובות שלי על הקוראות (חשיבות עצמית תמיד הייתה), עשיתי את הצעד המתבקש וביקשתי עזרה. וכך, את הטורים הראשונים כתבתי יחד עם מאיה, חברה ותיקה, שהיינו קוראים את השאלות, מבססים יחד את הדעה שלנו, ולאחר שהייתי כותב עוד הייתי נותן לה לקרוא לפני השליחה לעורכת.
לקרוא טוקבקים על משהו שכתבת זה לא מומלץ, ועל כן, הייתי עושה זאת בקביעות לאחר שעלו התשובות הראשונות שכתבתי. למזלי, התגובות שלכן היו כמעט תמיד חיוביות מה שגרם לי לצבור ביטחון במה שאני כותב ואף לקצר את זמן הכתיבה לתחום הסביר, ואולי יותר חשוב, להצליח להחדיר לתשובות את הדעות והרעיונות שאני מאמין בהם. הרגעים הכי מספקים שלי בתפקיד היו כאשר יכולתי להבחין שהשאלות שלכן מתייחסות כבר לדברים קודמים שכתבתי, ואומנם, אני כנראה האדם היחיד מלבדכן ששם לב לכך, אבל התחושה שיש אנשים בעולם שאשכרה מנסים להפנים וליישם את העצות שאני נותן להן, ואף מסיקות מסקנות מתשובות שהן קוראות לשאלות של בנות אחרות, היא תחושה נהדרת.
אני מודה, אני קצת חופר, ולא רק עכשיו. התירוץ שהמצאתי לעצמי על כך הוא שזה מראה שאני מתייחס ברצינות לכל שאלה ושאלה (חשבתן שמשלמים לפי המילה הא?) והאמת שאכן כך השתדלתי לעשות. ניסיתי לענות לכל אחת לפי הצורך שלה, אך גם בכדי שקוראות אחרות יוכלו להפיק לקחים. רציתי לבסס אצלכן את המחשבה שהרבה מהדברים תלויים בכן וברצונות שלכן ופחות במה שהצד השני רוצה או צריך. התעקשתי על כך שלא תפעלו או תחשבו מתוך תפקיד מגדרי מצומצם שקובע עבורכן מה ילדה/נערה/אישה יכולה לעשות, או בעיקר מה היא לא יכולה לעשות. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכן שבסוף, ולמרות שלמדור קוראים בן עונה, אין אפשרות להכליל ולכתוב מה בנים רוצים, או לחילופין מה בנות רוצות כי כל אדם לגופו ואין מדריך שמסביר איך צריך להתנהג בכדי לקבל את מה שרוצים. וכמו כן, שצריך לקחת יוזמה בקשר לדברים שאנחנו מעוניינים להשיג, בין אם זה בקשר זוגי ובין אם בכלל, ושלמרות שזה מפחיד וטומן בחובו סיכון, זאת הדרך הטובה ביותר להגיע לאן שאת מכוונת.
182 טורים שנכתבו ומעל 300 שאלות שנענו, חצי מהן שואלות "מה לעשות עם הבחור שאני מחבבת?". בהתחלה היה גם טור אישי קצר, ובהמשך ניסיון הקמת מדור מגדר. תשובה אחת שצונזרה, 8 עורכות שהתחלפו בזמן כתיבתי כאן (לא באשמתי נשבע). עשרות פעמים שחברים שלי אמרו שיכתבו לי שאלות מפוברקות כדי לראות אם אדע שזה הם, פעם אחת ששתי חברות כתבו לי שאלה אנונימית על כך שהן מאוהבות במורה הצרפתי לצילום, ועליתי עליהן. ניסיון לעשות רוטציה בין המילים שלום/היי/אהלן לתחילת התשובה כי לא הצלחתי לבחור מה הכי נכון ביניהן, ועשרות בדיחות בסוגריים, שאני מקווה שלפחות פעם או פעמיים הן גם היו מצחיקות. הרבה קרה מאז נובמבר 14'.
לאורך השנים אחד מהדברים האהובים עליי בלהיות בן עונה היה לראות את הפרצוף של אנשים שאני מכיר כשהם שומעים על כך שאני עושה את זה. זה מתחיל בכך שמישהו מעלה את הנושא לחלל החדר ומשם אני מסביר במבוכה מזויפת את תפקידי ועל כך שלא מדובר ב"מעריב לנוער שלום". הפרצוף שלהם תמיד נע בין "איך הגעת לג'וב ההזוי/מדהים הזה" לבין "דווקא אתה מכל האנשים עונה לבנות על נושאי אהבה?". אז נכון, יכול להיות שאני לא האדם הכי מתאים ללהסביר מה זאת אהבה, אבל אני כן יודע שאהבתי את התפקיד הזה, ואת הקשר אתכן הקוראות, מאוד.
זה התחיל מקשר שבועי ועם הזמן זה הלך והצטמצם, ועכשיו זו העת לסיים ולהגיד שלום. תודה ששאלתן, תודה שקראתן, תודה שהגבתן. עברו 11 שנים, בנות ששאלו פה שאלות כשהיו בנות 12 עכשיו כבר בנות 23 (וגם אני כבר מזמן לא בן 17), מקווה שהזיכרון שישאר לכן יהיה טוב כמו שלי.
תודה,
אורי שמואלי
