יותר מדיי.

היי. אז מאיפה להתחיל?

אז כבר תקופה שאני מתמודדת עם חרדה קשה, דיכאון וגם התקפי עצבים שאני חושבת שנובעים מהדיכאון.
הרגשות שלי מתחלפים מאוד מהר. אני פתאום שמחה פתאום עצובה ונכנסת לדיכאון בגלל שאני חושבת על דברים שאני לא משתפת.

שלא תבינו לא נכון, יש לי משפחה מדהימה שתומכת. אבל הם לא יכולים לעזור כשאני מסתירה אתזה ולא משתפת. אז אני לא מאשימה אותם. אבל זה קשה. לשתף. ההורים מבינים ככ מה אנחנו עוברים, ואיך אני יכולה לבוא ולספר שרע לי? זה יעשה להם רע, אז אני מעדיפה לשתוק ולהסתיר.

קשה לי לשתף רגשות. בגלל זה אני כל כך צינית ותמיד נאחזת בהומור.
אני שומעת הרבה: ״החיוך לא יורד לך מהפנים״, ״את תמיד צוחקת ומחייכת״. חבל שאף אחד לא מבין שזה מסכה. לקחתי את ההומור, החיוך, הצחוק, הציניות והפכתי אותם לדרך התמודדות שלי עם בעיות. כי כשאתה הופך דברים רעים וקשים למשהו מצחיק, זה קשה פחות.

לפעמים יש תחושה שגם שיש מסביבך כל כך הרבה אנשים, אף אחד לא עוצר ומקשיב. כולם רצים ורק את מנסה לרוץ אבל לא מצליחה. את רצה במקום, לא זזה אפילו סנטימטר קדימה.
ולפעמים אני מצליחה. לזוז סמ אחד או שניים. אבל אז חוזרת קילומטר אחורה. אז מתי אני אסיים את המירוץ נצח הזה? כי גם לנצח יש סוף. ולפעמים אני רוצה שהסוף הזה פשוט יגיע מוקדם יותר ממה שהוא אמור.

לא ממזמן העלתי פוסט על הפסיכומטרי. ואני עוד כמה ימים עושה את המבחן.
תמיכה אני מקבלת מהבית, אבל לא התמיכה שהייתי רוצה לקבל בנושא הזה.

״אני מאמינה שתצליחי לקבל 670, זה יפתח לך המון דלתות. המבחן הזה הוא העתיד שלך אסור לך לפשל״.

בסימולציות קיבלתי בין 570-700.

אבל מה אם אני אקבל 550? זה לא כזה רע, זה ממוצע. ואני יודעת שהשקעתי את כולי בתוך התהליך הזה, עשיתי כל מה שאני יכולה. אז למה מבחינת ההורים שלי 550 זה אפילו לא אופציה?

אני מקבלת תמיכה נכון, אבל זה רק בגלל שאין להם בראש את המחשבה שאני יכולה לקבל 450, 500, 550… הם ישר אמרו שאני הולכת לקבל 650 ומעלה. במקום תמיכה, במקום להיות בטוחה בעצמי, זה מכניס אותי למקום של לחץ כל כך גדול.

למה להציב לי רף עוד לפני שעשיתי את המבחן? למה לתת לי תחושה שאם אקבל פחות מ 650 לא יהיה לי עתיד?

אולי זה ישמע קצת overreacting ומוגזם, אבל אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה וההרגשה שאני אכזבתי מישהו. זה כל כך קשה לי לעכל אתזה.

אני תמיד מנסה לרצות את כולם (כמובן שיש לי גבולות וקווים אדומים!! אני לא אעשה כל דבר!) ולפעמים אני לא מתעצבנת על אנשים ושומרת בפנים כי אני מפחדת שלא יאהבו אותי יותר.

 

17 תגובות

ליניו

היי, קראתי את מה שכתבת וזה ממש נגע לליבי. קודם כל, אני רוצה להגיד לך שאת לא לבד, וזה לגמרי בסדר להרגיש ככה ולהתמודד עם רגשות כאלה. זה קשה מאוד כשאת מרגישה שאת צריכה להסתיר את מה שאת עוברת, במיוחד מול האנשים שאוהבים אותך. אני מבינה כמה הלחץ מהמבחן והציפיות יכול להכביד, והחשש לאכזב אחרים רק מוסיף לתחושה הלא נעימה. את עושה את הכי טוב שאת יכולה, וזה הדבר הכי חשוב. אף ציון או מבחן לא מגדירים אותך או את העתיד שלך. אם תרצי, אני כאן בשביל להקשיב, בלי שיפוט וללא לחץ. לפעמים פשוט לדבר ולשתף – גם אם לא כל התשובות ברורות – זה עוזר להרגיש פחות לבד. תזכרי לקחת זמן לעצמך, להפסיק להיות כל כך קשה כלפי עצמך, ולהיות גאה על כל צעד שאת עושה. את חזקה יותר ממה שאת חושבת. אני מחבקת אותך ומאחלת לך המון כוח ונחת, במיוחד בתקופה הזאת. ❤️

Gym

אני מבינה אותך. גם אני הייתי שם – המקום הזה שאת מרגישה שאת נופלת לבפנים ואף אחד לא רואה. כאילו את מתפרקת בשקט, מתפקדת כלפי חוץ אבל מבפנים משהו נשרף. את מספרת על מאבק יומיומי – לשמור על תדמית של “הכול בסדר”, כשבפנים כלום לא בסדר. זה מעייף ברמות שקשה להסביר. והכי כואב? שיש אנשים שאוהבים אותך, אבל את מרגישה שאין לך דרך אמיתית לשתף אותם. כי את מפחדת שזה יכאיב להם, יאכזב אותם. אז את שומרת בפנים, ובונה חומות של הומור וציניות, רק כדי לא לקרוס. זו דרך הישרדות, והיא חכמה – אבל היא גובה מחיר. כי מתחת לחיוך תמיד נשארת תחושת הבדידות הזו. גם בנוגע לפסיכומטרי – הלב שלי יצא אלייך. כל כך ברור שאת משקיעה, מתאמצת, נותנת את כל כולך. אז למה התחושה היא שזה לעולם לא יספיק אם לא תגיעי בדיוק למה שהם קיוו? ההישגים שלך הם שלך, לא שלהם. את תוצאה של עבודה קשה, לא של מספר. ואם תקבלי 550 – זה עדיין יהיה הישג. כי זה את, זה המאמץ שלך, זה מה שעברת – ואף אחד לא יודע באמת כמה קשה את נלחמת בשביל כל נקודה. את ממש לא overreacting. התחושה הזאת – של אכזבה פוטנציאלית – היא כמו ענן כבד שמרחף מעל הראש. במיוחד כשאת רגילה לרצות, לשים את כולם לפנייך, לפחד שלא יאהבו אותך אם תראי רגע של חולשה. אבל מי שאוהב אותך באמת – יאהב גם את הצד הפגיע, הכואב, הלא-מושלם שלך. את לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות אהובה. את לא צריכה לקבל 700 כדי להיות שווה. את כבר מספיק. כבר עכשיו. ואם מתישהו תרגישי שאת צריכה לפרוק, לנסח משהו למישהו, או פשוט לדעת שמישהו באמת מקשיב – אני כאן. לא שופטת, לא ממהרת לתקן. רק רואה אותך

Gym

אני מבינה אותך, באמת את עוברת תקופה כל כך קשה ומבלבלת. גם אני חוויתי את התחושות האלה של חרדה ודיכאון, את המאבק הפנימי שגורם לכל כך הרבה רגשות להסתובב בראש בלי לדעת איך לשחרר אותם באמת. זה נורא כשאת מרגישה שאת צריכה להסתיר את מה שקורה לך, במיוחד כשאת יודעת שהמשפחה אוהבת ותומכת, אבל את מפחדת להכביד עליהם או לגרום להם להרגיש רע. המסכה של החיוך וההומור היא דרך הגנה טבעית מאוד, גם אני השתמשתי בזה כדי להתמודד כשכאבתי או כשהרגשתי לא מובנת. לפעמים הצחוק הוא מה שנותן לנו נשימה בין הרגעים הקשים, וזה לא סימן לחולשה אלא להפך – כוח להמשיך. המרוץ שאת מתארת, שבו את מרגישה שאת רצה במקום, ממש מרגיש כמו הליכה על חבל דק בין להצליח להחזיק מעמד לבין להרגיש שאת נופלת. זה נורא מתיש ויוצא מכלל שליטה, וזה טבעי שתרצי שהסוף יגיע – אבל גם חשוב לזכור שגם לסוף הזה יש משמעות אחרת, שאולי זה לא באמת סוף, אלא התחלה חדשה. בנוגע ללחץ עם הפסיכומטרי, אני ממש מבינה כמה זה כבד כשמצפים ממך לציונים הכי גבוהים, כאילו שההצלחה שלך נמדדת רק במספרים האלה. את נותנת את כל הנשמה שלך וזה מדהים, אבל הלחץ שהם שמים עלייך רק מחמיר את הקושי. זה לא הוגן שזה יהפוך למשהו שמשפיע על הערך העצמי שלך או על איך שאת רואה את עצמך. ציונים לא מגדירים מי את, לא את מי שאת אוהבת ולא את הכישורים והייחודיות שלך. אני יודעת שזה מפחיד לחשוב שאולי תכשלי או לא תעמדי בציפיות, אבל לפעמים הכשלונות הם חלק מהדרך, והם לא קובעים את כל הסיפור. את כבר חזקה כי את ממשיכה לנסות, למרות הקושי והלחץ. גם הרצון לרצות את כולם ולהיזהר לא לאבד אותם הוא טבעי, אבל חשוב שתזכרי שאת קודם כל צריכה להרגיש טוב עם עצמך, לא כדי לאכזב אף אחד – את ראויה לאהבה ולכבוד גם כשאת לא מושלמת, גם כשאת פגיעה. אני כאן בשבילך, ומאחלת לך שתמצאי רגעים קטנים של נחמה ושל אהבה כלפי עצמך בדרך הזו.

Kitty44

היי, קודם כל – אני ממש מעריכה את הכנות שלך, זה לא קל בכלל לדבר על כל הדברים האלו. את לא לבד, ויש המון שמרגישים בדיוק כמוך. הלחץ של ההורים והציפיות הגבוהות באמת יכולים לשחק תפקיד גדול ולהעמיס עלייך, וזה נורמלי להרגיש ככה. חשוב שתזכרי שאת לא צריכה להיות מושלמת בשביל לקבל אהבה ותמיכה. זה טוב שאת מכירה את הדרך שלך להתמודד – עם ההומור והחיוך – אבל אולי כדאי לנסות למצוא מישהו שאת באמת יכולה לשתף איתו, אפילו אם זה מטפל, כי להחזיק את הכל לבד זה כבד. את לא צריכה לרוץ לבד במירוץ הזה, מותר לך לבקש עזרה. ואם את מרגישה שאת לא מצליחה לעמוד בציפיות של ההורים, אולי תוכלי לדבר איתם בכנות, להסביר איך זה משפיע עלייך. לפעמים אנשים לא מבינים כמה הלחץ הזה קשה עד שמישהו אומר להם את זה. את חזקה ויכולה לעבור את זה, גם אם עכשיו קשה. תזכרי שההצלחה שלך לא נמדדת רק במבחן אחד, ואת שווה הרבה מעבר לזה. ❤

ציפס

אני מבינה כמה זה קשה לך כרגע. החרדה, הדיכאון, ההתמודדות עם הלחץ על הציונים – זה המון להחזיק בתוך עצמך. גם אם יש לך משפחה תומכת, זה לא תמיד מספיק כשאת מרגישה שאת לא יכולה לשתף את הרגשות האמיתיים שלך. תחושת בדידות כשאת surrounded by people זה משהו הרבה אנשים יכולים להבין, גם אם הם לא תמיד יודעים איך לתמוך באמת. באמת שמחתי לקרוא על כל העבודה הקשה שהשקעת במבחן הפסיכומטרי. זה מראה על כוח והתמדה. לא כל כך משנה מה ייצא בסופו של דבר – מה שחשוב זה שלא עשית את זה רק בשביל להצליח מול הציפיות של אחרים, אלא כי את בעצמך רצית לתת את כל מה שיש לך. לגבי הציפיות מההורים, זה נשמע שאת מרגישה מאוד מלחיצה את עצמך כי את רוצה לעמוד בציפיותיהם, אבל את כבר יודעת בתוכך שאת עשית את המיטב שלך. לא משנה מה יקרה במבחן, מה שחשוב הוא שהשקעת ונתת את כל מה שיכולת. לפעמים המשפחה לא מבינה את הלחץ, ואתה מוצאת את עצמך בולמת רגשות כדי לא להדאיג אותם – אבל את לא צריכה להסתיר את זה. ייתכן וזה ידרוש מך להסביר להם איך את מרגישה, לשתף אותם בזה שזה לא רק על הציון אלא על איך זה משפיע עליך. אני ממש מבינה את הצורך לרצות את כולם, ואיך זה מביא אותך למצב של שמירה על תחושות ומחשבות לעצמך. זה לגמרי בסדר להרגיש לפעמים שלא בא לך להרגיז אף אחד או להיתקל באכזבה – אבל גם את זכאית לדברים טובים. את זכאית למקום שבו את יכולה להיות אמיתית עם עצמך ועם אחרים. מה שאת מרגישה עכשיו, גם כל הלחץ והדאגות, לא יהיו נצחיים. אפשר למצוא את הדרך להתמודדות עם זה, וזה בסדר להרגיש לפעמים לא מצליחה. את לא חייבת להתמודד עם כל הדברים האלה לבד. אפשר למצוא מקום לשחרר את הרגשות, גם אם זה רק עם מישהו אחד, אם זה לשתף או להוציא את מה שיש לך. אני בטוחה שאת תעברי את כל זה, כל צעד בדרך הוא כבר הישג. את לא לבד בזה

Star_girl

היי מהממת, אני מבינה את הקושי שלך, זה באמת לא קל להתמודד עם כל המחשבות וההרגשות שמציפות אותך. חשוב לדעת שהרגשות שלך הם לגמרי תקפים, וזו לא “תוצאה” של משהו שאתה עושה או לא עושה. זה בסדר לפעמים להרגיש שיש לך הרבה על הכתפיים ולהתמודד עם חרדה ודיכאון, ואין שום דבר רע בזה לשתף את הרגשות שלך עם מישהו, אפילו אם זה מרגיש קשה. אם את מרגישה שההורים לא מבינים או לא יכולים לעזור בצורה שמתאימה לך, אולי כדאי לנסות לשוחח עם מישהו אחר, כמו יועצת בבית הספר, חברים שאת סומכת עליהם, או אפילו לפנות למומחה בתחום הבריאות הנפשית. הציפיות של אחרים, במיוחד כאשר מדובר בלחץ על מבחן כמו הפסיכומטרי, יכולות להיות מאוד מעיקות. תזכרי שהצלחות הן תהליך אישי, וכל אחד מתקדם בקצב שלו. את כבר עושה את המיטב שלך, וזה מספיק. חשוב להיות כנה עם עצמך ולזכור שהערך שלך לא תלוי בציון או בהצלחה חיצונית כלשהי. את לא לבד בזה, יש תמיד אנשים שיכולים להקשיב ולעזור, גם אם זה לא מרגיש ככה עכשיו. תודה לך על השיתוף, מקווה שעזרתי❤️

Dani4u

אני מאוד מבינה אותך, וזה לא קל בכלל. להרגיש שכל הזמן יש מסכה, ושאת מנסה להסתיר את הרגשות האמיתיים שלך, זה משהו שיכול להרגיש מאוד בודד. גם אם יש לך משפחה תומכת, לפעמים קשה לשתף את הדברים הכואבים, כי זה עשוי לגרום להם לדאוג או להרגיש רע. התחושה שאת מתארת, של לרצות לרצות את כולם ולא לפגוע באף אחד, היא מאוד מוכרת. אבל חשוב שתזכרי שאתה לא חייבת להיות מושלמת בעיני כולם. את לא צריכה להעמיד פנים שאת בסדר אם את לא מרגישה ככה. אולי להתחיל לדבר עם מישהו קרוב אליך – אחות, חבר, או אפילו מישהו מקצועי, יכול להקל עליך. לגבי הלחץ מהציפיות – זה ממש קשה להתמודד עם ציפיות גבוהות, במיוחד כשאת לא מרגישה שאת יכולה לעמוד בהן. את עושה את כל מה שיכולת, ומגיע לך להרגיש טוב עם עצמך, גם אם התוצאה לא תהיה בדיוק מה שציפו ממך. זכור שציון במבחן לא קובע מי את. אתה הרבה יותר מזה. החשוב ביותר הוא לטפל בעצמך, להקדיש זמן להירגע ולפני הכל, לזכור שאת לא צריכה להעמיד פנים כל הזמן. לפעמים לשחרר ולדבר על זה עוזר יותר ממה שאנחנו חושבים

Alma4girlyy

היוש מהממת אני מבינה אותך כל כך. זה קשה לחיות כל הזמן עם כל הציפיות האלה מההורים ומהסביבה, במיוחד כשאת מרגישה כאילו את לא יכולה לעמוד בהם. את מרגישה כמו מסכה, תמיד מחייכת וצוחקת, אבל בפנים כלום לא בסדר, ואת לא רוצה להעמיס על מישהו. כל הלחץ הזה, במיוחד לגבי הפסיכומטרי, עושה לך רק עוד יותר רע. אני חושבת שאת צריכה להבין שאת לא חייבת לעמוד בציפיות האלה, לא משנה מה אומרים אחרים. את לא אכזבה אם לא תקבלי את הציון שהם מצפים, וגם אם יש לך ימים קשים, זה לא אומר שאת לא חזקה. את לא צריכה לשמור הכל בפנים, כי זה רק פוגע בך יותר. אם את תשתפי מישהו שיבין ויתמוך בך, זה יקל עליך. את לא חייבת להיות מושלמת, את בסדר כמו שאת❤️🫶

אינדי

היי יפה שלי. אני ממש מזדהה איתך. את מרגישה עמוסה, כלואה, אפילו בודדה. עם חוסר ביטחון, חרדה ובעיות עצבים. בנוסף יש לך על הראש גם את הפסיכומטרי, ואת הרצון לא לאכזב את ההורים שלך. זו סיטואציה ממש מורכבת ומכבידה. בדרך כלל בציוני דרך ובאירועים כאלה חשובים בחיים שלנו הדבר שאנחנו הכי דואגים ממנו הוא לא לאכזב את ההורים. אנחנו משתדלים ללמוד, לחרוש, ולנסות להוציא ציון כמה שיותר טוב בשביל שיספק אותם. אבל לפעמים אנחנו לא עוצרים לרגע וחושבים כמה הציון חשוב לנו. אני מדברת על חשיבות להורים וחשיבות לעצמנו, כי לפי דעתי יש הבדל עצום. אם חרשת את החיים וקיבלת ציון לא טוב, את מצד אחד מבואסת ברמות, כי את יודעת כמה רצית להצליח וכמה עשית בשביל זה, אבל מצד שני, את גם אומרת לעצמך שבואנה עשיתי את ההכי טוב שלי ולמדתי והשקעתי וכולנו בני אדם ולפעמים יש נפילות. אני חושבת שצריך לקחת הכול בפרופורציות, ואני הכי לא בן אדם כזה, אבל אם נכשלת או קיבלת ציון שאת לא מרוצה ממנו זה הכי בסדר, מובן ואפילו רצוי להתבאס ולהתמרמר מזה, אבל צריך גם לדעת איך לקום. כי הנפילה היא מאוד פשוטה, אבל ההצלחה האמיתית היא לדעת איך לעלות, כי בשביל לעלות נדרש אומץ, השקעה, זמן וסבלנות. בכל אופן, אני בטוחה שאת תשיגי ציון מאוד גבוהה בפסיכומטרי, וגם אם לא, זה בסדר לגמרי. הייתי מציעה לך לשתף את ההורים שלך בחששות ובדאגות שלך, ואני מאמינה שהדחיפה שלהם היא בסה״כ לטובתך, ככה שאני בטוחה שהם יקבלו, יכילו ויורידו ממך לחץ. בנוסף, לגבי תחושת החרדה והעצבים שאת חווה, אני חושבת שהדרך היא לא לשמור בפנים. אני בן אדם נורא סגור בנוגע לרגשות שלו, ואני כמעט ולא משתפת מה שאני מרגישה ואני יכולה להגיד לך שזה לא הפתרון. אני מציעה לך שתיקחי איזה בת משפחה, או חברה טובה, ושתשתפי אותה. אם את מרגישה שזה פגיע או שזה מרגיש לך התמסכנות או משהו כזה או אחר, תגידי לה שזה סתם בשביל לפרוק ולהוריד אבן מהלב. אני בטוחה שילך לך מצוין במבחן, וגם אם לא, הכול בסדר. אוהבת ושולחת מלא בהצלחה 3>

פיצה

נשמע שאת מתמודדת עם הרבה מאוד לחצים, גם מצד עצמך וגם מהסביבה. את חווה חרדה, דיכאון והתקפי עצבים שמשפיעים עלייך רגשית, וגורמים לתחושות משתנות של עצב ושמחה. את מרגישה שקשה לך לשתף אחרים במה שעובר עלייך, למרות שיש לך משפחה תומכת. החשש מאכזבה ומכך שהדברים שתספרי יכבידו עליהם גורם לך להסתיר. במקום לשתף, את משתמשת בציניות ובהומור כמנגנון התמודדות. את משקיעה במטרות שלך, ולא מוותרת לעצמך. תנסי למצוא אדם אחד חבר,בן משפחה,איש מקצוע. שתוכלי לשתף אותו, אפילו בהדרגה. לא חייבים לספר הכול בבת אחת. תזכרי שאת לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. ההישג שלך הוא שלך בלבד, וההשקעה שלך חשובה לא פחות מהתוצאה. גם אם את מרגישה שלחץ עוזר לך לפעמים, הוא לא צריך להיות המניע העיקרי שלך. בסופו של דבר הציון לא מגדיר אותך ולא אומר עלייך כלום.

דובוני

היוש אני מבינה שאת מתמודדת עם חרדה ודכאון שמשפיעה עליך חזק לפעמים עד כדי התקפי עצבים. את מרגישה שהרגשות שלך מתהפכים מהר ושאת שומרת הרבה דברים בפנים כי קשה לך לשתף במיוחד עם המשפחה כי את לא רוצה להכביד עליהם. את משתמשת בציניות ובהומור כמסכה כדי שלא יראו כמה קשה לך באמת. בנוסף את בלחץ מהפסיכומטרי כי יש לך תחושה שההורים מצפים ממך להצליח בענק, וזה גורם לך להרגיש לחץ מטורף ולא מספיק טובה. קודם כל, אני רואה שיש לך המון מודעות לעצמך ולמה שעובר עליך וזה משהו שלא לכולם יש את גם נשמעת חכמה בטירוף ומצליחה להוציא מעצמך דברים בצורה מדהימה בכתיבה. אני יודעת כמה קשה לשתף אבל אולי אפשר להתחיל בקטן מישהי קרובה חברה טובה אחות מישהו שאת מרגישה איתו בנוח. לפעמים רק להגיד “לא קל לי” זה צעד ראשון. לגבי הלחץ מהפסיכומטרי אני ממש מבינה אותך. ההורים שלך אומרים את זה כי הם מאמינים בך אבל זה לא אומר שהם לא יהיו גאים בך גם אם התוצאה תהיה נמוכה יותר. ואם את יודעת שנתת את הכי טוב שלך זה מה שחשוב באמת. תקשיבי את לא לבד יש עוד כל כך הרבה שמרגישים בדיוק כמוך גם אם הם לא אומרים את זה בקול. את עוברת עכשיו תקופה קשה אבל היא לא תימשך לנצח ואני בטוחה שבתוך כל זה את הולכת לגלות על עצמך כמה את חזקה. אל תשכחי שמותר לך לבקש עזרה שמותר לך לא להיות מושלמת ושמגיע לך להרגיש טוב בדיוק כמו כל אחת אחרת ותמיד תדעי הציון זה לא מה שקובע את מעבר לסתם ציון❤️

אייר

היי אהובה. את מתמודדת עם קצת לחץ וזה לגמרי בסדר. לכולם יש כל מיני בעיות שאנחנו שומרים לעצמנו ופחות רוצים לשתף. יש פעמים שדווקא כדאי לשתף את התחושות שלך לאנשים כי אולי הם יצליחו להבין אותך ולעזור לך. נגיד חברה או חברה ממש טובים. או בן מפשחה. יש גם פעמים שאנחנו מרגישים שפחות מתאים לשתף וזה גם בסדר. זה חשוב להתמודד עם הבעיות שלנו לפעמים לבד. לגבי הבחינה. לדעתי את צריכה להבין שגם אם לא קיבלת את הציון שאת רוצה תמיד תיהיה לך את האופציה לשפר. זה שלא תצליחי פעם אחת זה לא אומר כלום על העתיד שלך. ממליצה לך שוב בקשר לזה גם לדבר עם חברים או מישהו שקרוב אלייך ופשוט לשתף אותו בתחושות שלך. זה מקל ועושה תחושה נעימה שמישהו מקשיב לך. אני בטוחה שגם אם בפעם הראשונה לא תצליחי בפעם השנייה או השלישית את בטוח תצליחי. בכל דבר שתעשי בחיים שלך כמובן. ותזכרי שהחיים הם גמישים תמיד יש שינויים. ❤️

אנונימית2323

היי, אני מבינה אותך וזה לחץ שכל אחד או אחת עוברים ! וזה בסדר גמור , קודם כל אין לך ממה לפחד , תיקחי את זה בראש שזה רק כמו עוד מבחן או עוד סימולציה שאת עושה לבד בבית או בכיתת הלימוד . הרבה אנשים ברגע שהם שומעים את המילה "מבחן" קשה להם עם הסיטואציה , למרות שזה כמעט אותו דבר כמו שתעשי מבחן בבית לבד, לא הרבה מבינים את זה ומכניסים בעצמם פחדים וחבל… הדרך הכי טוב להתמודדות עם הקושי זה שהכל *בראש* , ברגע שתגידי לעצמך שהכל בסדר ושזה יעבור ושאין לך ממה להלחץ , הפחדים והקושי יירדו. ממליצה לך לעשות סימולציה די קשה ולשבת לבד בבית ,להרחיק את הטלפון ממך כך שלא תהיה לך הזדמנות לבדוק תשובה או להשתמש בעזרה כלשהי, ולפתור את המבחן (שימי לעצמך טיימר שיודיע לך שנגמר הזמן), יהיו שאלות שלא תדעי לענות עליהן באותו רגע אבל את תנסי שוב ושוב ותיראי שזה לא כל כך גרוע ואת תלמדי להתמודד עם זה. כך ש"הגרוע ביותר" כבר קרה ויהיה לך קל יותר במבחן . בקשר להורים אני הייתי אומרת להם שהסיכויים לא תמיד כל כך גבוהים במבחנים האלה ויכול להיות שאני גם אקבל 550 ויכול להיות שאני אקבל יותר ,אין לדעת כי יש שאלות שמחשיביפ ויש כאלו שלא ושהציון הוא יחסי לכיתה ולכל ילד בפרט. מקווה מאוד שעזרתי לך ושמה שהצעתי לך יעזרו ,אם את רוצה לדבר איתי בפרטי אני אשמח אני תמיד פה?

(•°•Pizza Queen•°•)

מבינה אותך… אם את צריכה עזרה בואי לפרטי❤

Chérie

תודה לשתיכן על העזרה. אני ממש מעריכה אתזה. לפעמים אני פשוט מרגישה שמרב שאין לי אף אחד, ומרב שההורים שלי מנסים לא באמת אכפת להם מה אני מרגישה או איך אני אלא רק שאני אלמד, ציונים וזהו. אין לי חברות, חוץ מ2 ידידים וחברה אבל אני מפחדת להיפתח בפניהם. אמא שלי תמיד מצודדת באבא שלי ואבא שלי תמיד נגדי. הם לא מנסים להקשיב למה שיש לי להגיד ותמיד מוציאים אותי הרעה החוצפנית. וזה נמאס ואני לא רוצה להיות כאן יותר

Avishagggg

היי מהממת, קודם כל את נשמעת ממש חמודה ואשמח לדבר אתך בפרטי אם באלך… לגביי מה שכתבת; לדעתי גם אם תקבלי בפסיכומטרי פחות מ650 זה בסדר גמור יש מלא מקצועות שדורשים בפסיכומטרי הרבה פחות מ650 650 ומעלה זה למקצועות ממש חשובים למשל בשביל סיעוד את צריכה רק 520 ואני לא חושבת שמי שעובדת בסיעוד אין לה עתיד… אני אישית לא עשיתי פסיכומטרי בכלל כי הלכתי ללמוד משהו שאני אוהבת שזה אדריכלות ועיצוב פנים ואני בטוחה שיהיה לי עתיד, אז לגבי זה אל תדאגי נראה שהם פשוט מצפים ממך ליותר מדיי עושה רושם שאת בחורה שלא מתפשרת ומוציאה בד"כ ציונים טובים אז אוליי משם מגיע הציפייה של ההורים… אם ממש מטריד אותך שהם מצפים ממך ליותר מדיי, לדעתי בפעם הבאה שהם מעלים את הנושא פשוט תעירי להם את זה ואני בטוחה שהם יבינו את לא מלאך אחרי הכל… מאחלת לך הצלחה רבה בהמשך (ובפסיכומטרי) אבישג.?

Piglet 🙂

מבינה אותך מאמוש ♥ לפעמים מרוב שההורים רוצים שנצליח הם לוחצים עלינו וזה קשה.. אולי כדאי שתגידי משהו על הלחץ לאחד ההורים ואולי הם קצת ירגיעו.. לשמור בבטן זה לא הדבר הכי טוב שיש.. מקווה שעזרתי♥