אז חוק מרפי אף פעם לא עובר, ושוב פעם אני לילה לפני יציאה הביתה. אני שומעת שירים וחושבת מחשבות. האור בחדר כבוי, חברתי לחדר במיטה ליד. היא לא יודעת מה הולך לי בראש, היא לא יודעת שאני כותבת עכשיו מתחת לסדינים עם רוק ישראלי ישן באוזניים. אני מספיק פזם בשביל שתהיה לי מיטת קומותיים חלודה בשביל עצמי, אני ישנה למטה, למעלה יש מדי א מקופלים מוכנים למחר בבוקר שאני מתכוונת להתחמק מהקצינה שלי כדי לצאת מוקדם יותר. יש שם גם תיק למקלחת בהישג יד, מחסנית מלאה ורצועה לנשק שישארו שם עד שאוציא את הנשק שלי מהנשקייה ביום ראשון. והכי חשוב בין קולבי כביסה תלוי סדין ורוד דק, הרגל עוד מימי בתור תצפיתנית שאימצתי, כל דבר שיעזור לי להירדם. עכשיו הוא סתם תלוי, סוגר עליי במיטה הקטנה, מספק לי מעין מבצר, כשהוא סגור זה מעין סימן שגם אני סגורה לעסקים, וסיימתי את האינטראקציה החברתית שלי לאותו יום.
עמית חברתי לחדר מדברת ומדברת, אני מגלגלת עיניים, נמאס לי לשמוע את אותם הדברים. "למה את לא מנסה להתחבר אליהן? למה לא ירדת למסיבת פורים? מה הבעיה לשים מדים ולרדת? הן אמרו לי שהן רוצות להתחבר אלייך והן מרגישות ממך כתף קרה. הן כתבו לך לבוא להיות איתך בסופש וכל הזמן אמרת שאת לא רוצה. את אחר כך מתלוננת שרע לך פה." העיניים שלי כואבות כבר. היא טועה, אומנם יש לי מספר גבוה במשקפיים אבל עיוורת אני לא. לפעמים היא יכולה להיות כזאת, לפעמים המילים שלה מהולות במעט ארס ודוקרות דקירות קטנות. אני רוצה לנסות להסביר, אבל היא לא תבין, אנחנו יותר מידי שונות. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ומכבה את האור ואני נכנסת לראש שלי ומתחילה לחשוב ולהמציא לי תירוצים.
היא לא מבינה איך אני מרגישה לידם, את הבדידות, המבוכה. היא לא מבינה שכשאני לבד בסדר לי, רק כשאני לבד באמת טוב לי. כאני לבד אף אחד לא שופט אותי, אף אחד לא מגלגל לי עיניים כשאני אומרת שהסדרה האהובה עליי היא בנות גילמור, אף אחד לא מגחך כשאני מסרבת לטגן את עצמי בשמש, אף אחד לא שופט את המחשבות שלי. היא לא מבינה שאני מרגישה תחת זכוכית מגדלת, כאילו מחפשים חצ'קון מכוער או שערה לא במקום. היא לא מבינה שאני מרגישה שם כל כך בודדה. היא לא מבינה שנמאס לי להיות מישהי שאני לא, לשקר שאני אוהבת וודקה ולא אפרול שפריץ, להסתיר שהזמר האהוב עליי הוא יוני בלוך ולא אושר כהן.
אני יודעת שזה לא רק הן, זה גם אני, יש לי בעיה. היא לא בעיה ממש גדולה, מה שהופך את הבעיה שלי לבעייתית כזו היא שרואים אותה. לא פיזית, אבל בשיחה מספיק ארוכה ישימו לב. ישימו לב למלמול הלא בטוח, להססנות, לפגיעות ולבית הצב שבו אני מתבצרת בשנייה שאני לא מרגישה בטוחה. הרבה דברים גורמים לי להרגיש לא בטוחה. אני לא יודעת למה. אבל שאני מרגישה לא בטוחה אני נסגרת ומסתגרת. אני לא מדברת, לא משתפת, מרחפת במחשבות שלי בין מציאות לדמיון, אני נמנעת מהכל ונכנסת למעין מצב הישרדות.
אני רואה את המבטים שלהן על הגב שלי, שורפות לי את כל הבגדים מעל הגוף שלי ומחפשות את הפגמים על עורי החשוף. "למה את שופטת אותן ככה? בקושי דיברת איתן." היא שוב עונה עם מחט קטנה בין השיניים שלכאורה לא אמורה להכאיב. "לא יודעת, אינסטינקט, אינטואיציה, את יודעת בן אדם נורמאלי מבין שאם מכניסים יד לתוך מדורה נכווים, רק בן אדם סאדיסט יכניס את היד לתוך מדורה" עכשיו תורה לגלגל עיניים. ידעתי שזה יבוא, לא איכפת לי, אני לא מתכוונת להכניס את היד למדורה.
18 תגובות
ליניו
היי יקירה 💜 קראתי את מה שכתבת – מילה במילה – וזה פשוט חילחל לי ללב. הדרך שבה את מתארת את הלילות בבסיס, את ה“מבצר” הקטן שלך מתחת לסדין, ואת המתח בין הצורך בשקט לבין הלחץ “להתחבר” – כל‑כך מדויקת ומכאיבה בו‑זמן. אפשר ממש להרגיש את העייפות שלך מלנסות להיות משהו שאת לא, ואת הכמיהה למרחב בטוח שבו אף אחד לא בוחן או שופט. רציתי רק להגיד לך: את לא לבד, והרגשות שלך לגמרי מובנים. יש עוד הרבה בנות (גם אם הן לא מספרות) שמרגישות ככה – שהחברה או הצבא דורשים מהן להיות מוחצנות וחברותיות כשהלב פשוט צריך אוויר ושקט. זה ממש בסדר לרצות זמן לעצמך, וזה לא הופך אותך ל”סנובית” או “קרה”; זו דרך שלך להגן על עצמך ולשמור על הכוח הפנימי שלך. אם מתישהו יתאים לך לשתף – אני כאן להקשיב בלי ביקורת, רק כדי לתת אוזן ולב. ואם לא – גם זה בסדר; רק רציתי שתדעי שמישהו ראה אותך בין השורות, והתרגש. שולחת לך חיבוק שקט מכאן 🤍 (ואם אי‑פעם תרגישי שאת רוצה לפרוק או להתייעץ – את מוזמנת אליי בפרטי בכל שעה.
ponytail 🫶❤️
מה שכתבת מראה כמה את חכמה ועמוקה, ואיך את שמה לב לפרטים שאחרים בכלל לא רואים. יש לך יכולת להבין את עצמך בצורה מרשימה, וגם לנסח את זה כל כך מדויק שזה פשוט נוגע ללב. זה ברור שאת לא מתרחקת מתוך זלזול באחרים, אלא כי את שומרת על עצמך, וזה כוח – לא חולשה. את מרגישה אחרת, וזה לא פגם – זה חלק ממי שאת. אולי שווה להתחיל מלהתקרב לא מכולם, אלא למישהי אחת, שקטנה, באיזי, בקצב שלך. לא כדי לרַצות, אלא כדי לא להיות לבד בתוך הראש. את לא חייבת להשתנות, רק למצוא מקום שירגיש בטוח. לפעמים זה מספיק.
Madam
הטקסט שלך חד, כואב ויפה. כתבת אותו כמו מי שכבר לא מפחדת להאיר על מה שקורה בפנים — לא בזרקור אכזרי, אלא באור עמום, כזה שמגיע מאוזניות עם רוק ישראלי ישן. את כותבת בכנות מצמררת על הבדידות, על הפער בין מה שאומרים לך ומה שאת מרגישה באמת. על הצורך להיות לבד כדי לנשום, על הבחירה שלא "לשים מדים" רק כדי להשתלב — לא בצבא, אלא במסיבה של נורמות שאת לא מרגישה חלק מהן. עמית מנסה, בדרכה. אבל היא מדברת בשפה שונה מזו שלך. היא מחפשת חיבור, ואת מחפשת שקט. היא רוצה קרבה, ואת צריכה מרחב. ואת אולי מרגישה שיש בך "בעיה", אבל זו לא בעיה – זו רגישות. עומק. מודעות. והיא פשוט דורשת סוג אחר של קצב, של סביבה, של קשרים. ולא, את לא צריכה להכניס את היד למדורה בשביל להוכיח שאת "נורמלית". להפך — את כבר מספיק אמיצה בזה שאת בוחרת להרגיש באמת.
פיה מופלאה
היוש מתוקה מה שכתבת הוא כל כך חזק, כל כך אמיתי וחשוף. זה כמו להציץ רגע ללב של מישהי אחרת ולראות בו את עצמך. הצלחת לתאר בצורה מדויקת את התחושות שאי אפשר תמיד להסביר – את העייפות החברתית, את הבדידות דווקא כשיש מלא אנשים מסביב, את התחושה הזו של להיות כל הזמן “מובנת לא נכון”. יש בשקט שלך עוצמה, וזה ברור שאת רגישה וחכמה, ורואה את העולם ואת האנשים סביבך בצורה עמוקה. יש פה כאב, כן – אבל גם המון רגישות, כתיבה מטורפת ביופיה, וחלקים שאת מבינה בעצמך כל כך טוב שזה פשוט נדיר. את לא לבד בתחושות האלה. הרבה מרגישות ככה ולא מצליחות לנסח את זה אפילו לעצמן, ואת עשית את זה – בנקיות, באומץ, ביופי. אם את כותבת בשביל עצמך – תמשיכי. ואם את כותבת כדי לחלוק – תמשיכי גם. יש למה שאת אומרת מקום בעולם. יש לזה ערך❤️❤️❤️
yuli1201
היוש מותק! אני מבינה שאת מרגישה בודדה, גם בחברת אנשים, ואת ממש מנסה למצוא את המקום שלך בעולם הזה. זאת הרגשה ככ מובנת(: חשוב לי להגיד לך שאת ממש לא צריכה להרגיש רע ולהרגיש שמשהו לא בסדר איתך רק כי אומרים לך. היחידה שיש לה זכות לשפוט את המעשים שלך היא- את. את היחידה שיודעת בצורה הטובה ביותר מה מתאים לך ומה טוב בשבילך, ואת ממש לא צריכה להשתנות בגלל הערות וקולות של אחרים או בכדי "להתאים" לחברה. את מהממת, ואני מבטיחה לך שבסופו של דבר תמצאי את המקום שלך בעולם הזה💖
princess 👸🏽
אהבה שלי אני מבינה אותך ממש ואת לא לבד באמת שלא הרבה מרגישות ככה גם אם לא מראות את זה את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך בגלל מה שאת מרגישה לפעמים הלבד זה המקום הכי בטוח שיש וכשסביבך אנשים שאת לא מרגישה איתם חופשייה זה מרגיש כמו להיות כלואה בתוך הגוף שלך וזה קשה וזה שוחק את לא צריכה להתנצל על מי שאת ולא לשנות את עצמך רק כדי להתאים את עצמך לאחרות אם טוב לך עם יוני בלוך ועם בנות גילמור אז זה בדיוק מה שצריך להיות שלך זה שלך וזה יפה וזה אמיתי וזה מה שעושה אותך מיוחדת ואם קשה לך לדבר איתן ואם את מרגישה שהן לא באמת רואות אותך או מבינות אותך אז אולי את לא אמורה להיות חלק מהמקום הזה ואולי את לא הבעיה אולי פשוט לא כל אחת מתאימה לכל אחת וזה גם בסדר גמור זה לא הופך אותך לפחות טובה ולא לפחות שווה את פשוט רגישה וחכמה ורואה דברים שאחרים לא תמיד קולטים ויש בזה עוצמה מטורפת גם אם לפעמים זה מרגיש כמו חולשה אני איתך בזה באמת הלב שלי איתך אל תוותרי על עצמך בשביל אף אחד כי מי שיראה אותך באמת יאהב אותך כמו שאת בדיוק.❤️
Vacoon
יו, איזו כתיבה חזקה! ממש הרגשתי כל מילה, כאילו אני שם איתך מתחת לסדין, עם המוזיקה באוזניים, בתוך הראש שלך. הקטע עם המדורה? משפט חזק רצח, כאילו פשוט תיארת בדיוק את מה שהרבה מרגישות אבל לא מצליחות להסביר. יש כל כך הרבה עוצמה בפשטות שלך ובכנות, ואי אפשר שלא להתחבר לתחושת הבדידות, להיסגרות, לקונפליקט הזה בין מה שאנחנו מרגישות בפנים לבין מה שהעולם מצפה מאיתנו. תמשיכי לכתוב, הלב שלך מדבר יפה בטירוף על הדף – ומי שקוראת אותך מרגישה פחות לבד בעצמה. 🫶✨
Kookel
היי, אני מבינה מאוד את מה שאת עוברת. גם אני לפעמים מרגישה אי נוחות בסביבה כלשהי ולא יודעת מה לעשות. הכתיבה שלך הייתה באמת מעולה, וזה יפה מאוד שאת מבינה שחלק הבעיה היא בך. אני מבינה שקשה מאוד להתמודד עם זה, ואת לא היחידה שמרגישה כך. לדעתי חשוב מאוד לאנשים רגישים כמוך להבין שלרוב לאנשים לא כל כך אכפת מה הזמר האהוב עליך או איזה סרט את אוהבת. גם אני לפעמים מרגישה בדידות דווקא בקבוצת אנשים ולא לבד. אולי את כל הזמן חושבת מה להגיד כדי להשתתף בשיחה, ובסוף לא אומרת כלום? לרוב אנשים לא כל כך חושבים מה הם אומרים לפני שהם אומרים, וזה יכול להיות לא כל כך מובן שלא צריך לחשוב מה לומר יותר מידי. אין לך לאן לרוץ, ואת לא חייבת כל הזמן לטייל עם חבורת אנשים שלא מעניינים אותך. אם את נמנעת לא בגלל פחד, אלא בגלל שאת באמת לא רוצה להיות איתם אז אין בזה שום בעיה כלל! זה נורמאלי לא לרצות לטייל עם מישהו. קשה מאוד להתמודד עם קשיים כאלה, וזה תמיד לוקח הרבה זמן, אבל אם כל פעם לקחת צעד קטן בהתמודדות איתם את בטוח תצליחי!
angel_girl
היוש, מה שכתבת פשוט מהמם. זה כל כך חכם, כנה ומדויק, וממש מצליח להכניס את מי שקורא ישר לתוך הראש שלך ולתוך הרגעים הכי קטנים והכי אמיתיים. אני אהבתי במיוחד את כל הפרטים הקטנים הסדין הוורוד, המדים המקופלים, המחסנית כל דבר שם מרגיש חי ואותנטי. זה לא סתם סיפור, זה הרגשה. הדימוי עם המדורה חזק בטירוף. זה ממש מתאר בצורה מושלמת את הפחד להיפתח ולהיכוות, ואת הבחירה לא להיכנס לשם שוב, גם אם אחרים לא מבינים למה. וגם הקונפליקט הפנימי שלך עובר כל כך טוב בין הרצון להיות חלק, לבין ההבנה שאת פשוט אחרת ושזה לא תמיד משתלב. זה כתוב ממש יפה, חכם ונוגע. תמשיכי לכתוב! 💕
מייפל🥞
היי אהובה 🫶 קודם כל, הכתיבה שלך מאוד מרגשת, את מתארת תחושת בדידות עמוקה בתוך מסגרת חברתית, וחוסר יכולת ליצור קשרים אותנטיים. את מרגישה צורך לשחק תפקיד, מה שמגביר את תחושת הניכור. את זקוקה לזמן לבד, מתקשה לתקשר את רגשותייך, ומרגישה פגיעה וחשופה. את מודעת לכך שחלק מהבעיה נובע ממך, מהקושי שלך להיפתח ולבטוח באחרים, אך מרגישה שהניסיון להתחבר אליהן הוא כמו הכנסת יד למדורה.
alma4girlyy
היוש אהובה אני מבינה שהמילים שלך מאוד כנות ופתוחות, ויש הרבה תחושות שמעורבות בזה. נראה שאת נמצאת במקום שבו כל הזמן את מנסה להבין את עצמך ואת המרגשות שלך, ויש המון חיכוך עם הסביבה שלך – בין איך שאת מרגישה בפנים לבין איך שאת נתפסת בחוץ. התחושות שלך לגבי בידוד, אי נוחות עם האינטראקציות החברתיות, והרצון להיות לבד הם כל כך טבעיים לאנשים שרגישים יותר ומרגישים הרבה מאוד בפנים. זה לא קל להתמודד עם תחושות כאלה, במיוחד כשאנשים אחרים לא תמיד מבינים את זה או מצפים ממך להתנהג בצורה אחרת. אני יכולה להבין איך את מרגישה כלפי החבר’ה שסובבים אותך, את יכולה להתקשקש איתם, אבל גם יש משהו בפנים שלא מצליח להתחבר ולהתאים לדינמיקה הזו. המילים של עמית לא בהכרח מביאות הקלה או פתרון, לפעמים זה מרגיש כמו לחץ על מה שכבר מרגיש לא נוח. זה כמו תזכורת לאותם רגעים שבהם את מרגישה שאין מקום בדיוק בשבילך, ובמקום להרגיש נינוחה או מקובלת, את מרגישה מנותקת. לגבי השאלות שלך על הסביבה, את לא לבד בזה. הרבה אנשים מרגישים את אותה תחושת זרות בתוך חבורה או חברתיות שמציבה ציפיות מבלי להבין את המקום הרגשי שלך. זה חשוב לתת לעצמך את הזמן להכיר את הצרכים הרגשיים שלך – אם את מרגישה יותר בנוח לבד, זה לגמרי בסדר. לכל אחד יש את הדרך שלו להרגיש נינוח ונפלא. לא תמיד קל לדבר על זה, במיוחד כשאת מרגישה שיש הרבה לחצים עלייך להתנהג באופן מסוים. אם את מרגישה שלא מבינים אותך, אולי אפשר לנסות לדבר עם עמית בצורה כנה, להסביר לה איך את מרגישה מבלי שתצטרכי להסביר את כל הסיבות למה את בוחרת להימנע מקשרים מסוימים
dani4u
הכתיבה שלך פשוט עוצמתית. אפשר להרגיש כל מחשבה, כל תחושה של בדידות, כל ניסיון להתחמק מהעולם ולהתבצר בתוך עצמך. את מתארת בצורה כל כך חיה ומדויקת את הדינמיקה החברתית, את השיפוטיות של אחרים ואת הקרב הפנימי שלך בין הרצון להיות לבד לבין הידיעה שאולי זה לא תמיד הפתרון הכי נכון. אני חושבת שהדימויים שלך, כמו “המחט הקטנה בין השיניים” או “הזכוכית המגדלת”, נותנים לתחושות שלך עומק אמיתי, וזה מה שהופך את זה לכל כך נוגע ללב. את לא סתם מתארת מציאות—את גורמת למי שקורא אותה להרגיש אותה ממש על העור. האם את מרגישה שהכתיבה עוזרת לך לפרוק את המחשבות האלה? כי נראה שיש לך דרך מיוחדת מאוד לבטא את מה שעובר עלייך, וזה יכול להיות כוח אמיתי, במיוחד ברגעים כאלה
princess 👸🏽
היי אהובה שלי אני מרגישה כל מילה שלך כאילו אני שם איתך בחדר שומעת את השירים שלך באוזניים רואה אותך מתחת לסדין הורוד בתוך הבועה שלך אני יודעת כמה זה מתסכל כשאנשים מסביבך פשוט לא מבינים לא מבינים שיותר קל לך לבד שדווקא שם את מצליחה לנשום זה לא אומר שאת לא רוצה חברים או להיות חלק זה פשוט אומר שהמרחב שלך קדוש לך ושלא כל אינטראקציה מרגישה לך טבעית ועמית בטח אומרת את הדברים האלה כי היא דואגת אבל אני יודעת כמה זה יכול להכאיב כשמרגישים שלא רואים אותך באמת זה לא שאפשר פשוט להתחבר אליהן ולשחרר זה לא עובד ככה אין כפתור הפעלה לביטחון עצמי או זרימה עם אנשים יש פשוט אותך איך שאת עם איך שאת מרגישה וזה בסדר אני חושבת שאת מבינה אנשים יותר ממה שהם מבינים אותך את רואה דברים שהם מפספסים את מרגישה את המבטים את התגובות הקטנות את הטון של המשפטים את הארס הדק שבין השורות זה מעייף אה כל הזמן להיות בהיכון לחוש את הכל לפרק כל סיטואציה לקטעים הכי קטנים זה גם מסביר למה נוח לך יותר לבד כי כשאת לבד אין לך את כל זה אין מי שיגחך אין מי שישפוט אין מי שיגרום לך להרגיש קטנה אבל אני רוצה להגיד לך משהו את לא צריכה להילחם בזה כל הזמן את לא חייבת להיות חלק מכולם אבל את גם לא חייבת לסגור דלתות לפעמים יש אנשים שיכולים לראות אותך באמת רק צריך לתת לזה הזדמנות בקצב שלך ואם לא אז לא גם לבד זה טוב גם לבד זה שלם והעיקר תזכרי שאין בך שום דבר מקולקל יש בך משהו עמוק משהו רגיש משהו אמיתי משהו שלא כל אחד יבין אבל זה לא אומר שהוא לא יפה בדיוק כמו שהוא💕
צוף
❤️🧡💛💛🧡❤️
מיס מלבי
את כותבת מדהים! מקווה שזה לא משהו שאת חווה באמת, כי זה גם עצוב.
אפרוחית
שתדעי שאני מאוד מכירה את ההרגשה, אני בחרתי להתמודד אחרת ולשחק את המשחק, כי לא רציתי להרגיש בודדה. זה עוזר רוב הזמן, יש לי כמה חבורות כדי שאוכל גם לדבר על דברים שמעניינים לי ולא רק להתנהג כמו שאחרים רוצים
קווין בי
וואו התרגשתי כלכך את כלכך מוכשרת אני בטוחה שתצליחי בכתיבה
☆♡קפק**ק ש!ק!לד♡☆
קטע כתיבה מהמם ומעניין, אהבתי. רגשות אמיתיות? מזדהה. אהבתי
