"טוב, אז…"
לימור כיחכחה בגרונה. היא צמצמה את עיניה השחורות אל עבר ליבי, כאילו מנסה לקרוא את הבעת פניה. ליבי התכווצה אל מול מבטה, אבל עדיין ניצבה איתנה וניסתה לשמור על פנים חתומות. "אולי תתחילי מההתחלה?"
ליבי נשענה אחורה על הספה בצבע שמנת בזמן שהפסיכולוגית שלה סידרה את משקפיה על אפה. היא גלגלה את עיניה בדממה. הרעיון שהיא תלך לפסיכולוגית היה כדי שתוכל לברוח מהאשמות האלה ומתחושות והתקפי החרדה בגלל מה שקרה לאור – אבל משהו בתוך ליבי גרם לה להרגיש לא בנוח מול האישה הזו.
לימור סרקה את שפת הגוף שלה, ממש כאילו קוראת אותה. "אני מזכירה לך," היא שלחה מבט ארוך לעיניה הירוקות של ליבי ואז השפילה את מבטה למחברתה וכתבה שם משהו. "ששום דבר שאת אומרת לא יצא מהחדר הזה."
"אהא," ליבי הנהנה, משהו במבטה התרכך. היא הייתה זקוקה נואשות למישהו לדבר איתו. אור בבית החולים בעקבות מכות רצח שאחד התלמידים או המורים (או אפילו מישהו מבחוץ אולי) נתן לה, היא מעולם לא ראתה את הוריה מתוחים יותר וכל אחד ואחד בבית הספר שמע לפחות מיליון שמועות עליה.
דמעות נקוו בעיניה רק מהמחשבה על כך. ליבי הידקה את שפתיה וראייתה הטשטשה בגלל הדמעות המאיימות לצאת. היחסים בביתה מעולם לא היו מתוחים יותר, היא מעולם מעולם לא פחדה – אם לא רעדה מפחד – ללכת לבית הספר.
היו בקרים שלמים שבהם בילתה בבכי במיטתה בטענות שאינה רוצה לצאת, ואם היה להוריה זמן וכוח נפשי הם היו עושים יותר מלנזוף במנהלת בית הספר על החרדות והסיוטים שהבלשים, שחוקרים את היעדרות התלמידים, עשו לה כשהכריזו על כך שהיא אחת מהחשודים.
"מה את מרגישה?"
השאלה הזדחלה לתוך אוזניה של ליבי בקולה השליו של לימור.
דמעות התחילו לזלוג מעייניה, כל הפנים שלה כבר היו אדומות לוהטות. ליבי בלעה את רוקה כשהודתה, "מפחדת…"
היא פחדה מהכל.
והיא הייתה בטוחה שגם אור מרגישה ככה.
לימור כתבה משהו שוב במחברת, אבל אז סגרה אותה ומקדה בעניין את מבטה בליבי, "אלה דמעות של פחד?"
ליבי שקעה עמוק יותר לתוך הספה הנעימה כשהרגישה את כל גופה דרוך ומתוח. היא הנהנה במרץ והרגישה איך עוד דמעה מצליחה לחמוק ולזלוג על לחייה. "כן, גם,"
לימור מהר כתבה עוד משהו בעט הכחול שלה. "את רוצה אולי טישו?" היא הושיטה את חבילת הטישו המורכבת מצבעי פסטל עדינים. ליבי לקחה אותה.
"תתחילי מההתחלה."
"טוב," הפעם ליבי הסכימה ישר. היא הרגישה איך הדמעות שחנקו את גרונה לאט לאט מרפות, והופכות מדבר מפחיד לדבר מקל. "אז ככה, זה היה בשיעור… אנגלית… נראה לי, והמורה נתנה לנו עבודת כיתה לעשות בערך חמישה עמודים בחוברת. מצד אחד התבאסתי ממש, אבל מצד שני היינו יכולים לעשות את זה בקבוצות אז זה היה נחמד," היא הפסיקה. ליבי הופתעה כמה לדבר על הדברים גרם לה להקלה, גם אם "הדברים" הם לא אור. "אז התחלנו לעשות את העבודה, אני ושי, כי ישבנו אחת ליד השנייה. אה! שכחתי להגיד, לפני השיעור אור ואני קבענו להיפגש ב-11:10 בשירותים של הבנות. אז שאלתי את שי מה השעה כל רגע, הייתי ממש לחוצה להיפגש כבר עם אור…"
"למה בעצם?" לימור שאלה.
ליבי משכה בכתפיה. "רבנו ממש לפני זה,"
"אהא," לימור הנהנה ורשמה עוד איזה משפט במחברת שלה. "בגלל מה?"
"אממ…" ליבי ניגבה את דמעותיה שיבשו ונשכה את שפתה התחתונה. היא לא הייתה בטוחה אם לספר או לא והרהרה בכך. לימור לא זירזה אותה. "טוב," ליבי הסמיקה כעבור דקה. "זה היה בגלל שמישהו שאני אוהבת הציע לאור לצאת והיא הסכימה, למרות שהיא יודעת מה אני מרגישה כלפיו."
"אהא…" לימור הנהנה. "תמשיכי בסיפורך,"
ליבי נשמה שוב עמוק והניחה את כפות ידיה על ברכיה. "רציתי ליישר את ההדורים, בגלל זה נפגשנו," היא הסבירה. "בגלל זה, בשנייה ששי אמרה לי שעכשיו 11:07 – או שזה היה 11:06…? משהו כזה, – חיכיתי איזה שתי דקות כדי לא להיראות חשודה מדי ואז ביקשתי מסיוון לצאת," ליבי עצרה לרגע. "אה, סיוון זאת המורה," היא הבהירה. "בכל מקרה, יצאתי לשירותים ועדיין הספקתי לראות את המבט החשוד של שי. אבל זה לא כל כך שינה לי… יצאתי מהר לשירותים, אבל הרשיתי לעצמי בדרך להתמהמה ולחשוב על מה אני הולכת להגיד לאור." היא סיפרה ונשמה עמוק לרגע. ליבי עצמה את עיניה, כל הפרטים היו חדים וברורים בזכרונה.
היא הלכה במסדרון, נושכת את שפתה התחתונה ובטוחה בעצמה. אור היא בן אדם סבלני, היא שומעת את הדברים עד הסוף ורק אחר כך מגיבה, היא פועלת מתוך רגש. זה דבר מרגיע, וזה אכן הרגיע את ליבי.
היה לה ברור שבנים לא יהיה הדבר שיפריד ביניהן, אבל עדיין, תחושת הבגידה הייתה כואבת. היא התאומה שלה.
ליבי השפילה את מבטה והסתכלה על רצפת המסדרון המלוכלכת. היא שמעה קולות מהכיתות הקרובות וראתה איזה חבורת ילדים מסתובבים בחוץ. אחת הבנות בעלת שיער שחור שהחזיקה בידה כוס ברד צחקה בקול. ליבי התעלמה מהם.
זהו, כל מה שנשאר זה המדרגות האלה והיא תגמור את הסיפור המעצבן הזה, לפחות ככה היא מקווה.
ריח צחנת השירותים עלה באוויר עוד ממרחק.
ליבי סידרה את שיערה והעבירה יד על חולצתה, היא פתחה את הדלת האדומה של שירותי הבנות לרווחה ועשתה צעד אחד פנימה.
מה שראתה שם שיתק אותה.
הדבר הראשון שהרגישה היא בהלה. ליבי הרגישה איך ראשה מסתחרר והדם אוזל מפניה. "מ-מה?" בקושי בקע קול מפיה. הידיים שלה רעדו כמו מכונה והרגליים שלה איימו ליפול.
היא התחילה לשמוע מין צפצוף ארוך כזה וצורם כמו בסרטים, הכל סביבה הסתחרר והטשטש, שום דבר כבר לא היה ברור.
ליבי שפשפה את עיניה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רואה נכון.
זה היה מקפיא דם.
על רצפת השירותים הייתה שרועה נערה, עיניה עצומות ופניה מכוסות בדם. זה היה כמו סרט אימה. גופה היה חבול ושערה פרוע. שריטות נראו לאורך זרועותיה ורגליה היו מלאות בסימנים כחולים.
הדם והשיער של הנערה הסתירו את פניה.
ליבי התכופפה בדממת מוות, ובידיים רועדות היא הסיטה את השיער מפניה.
ליבי השתנקה.
הפנים של הנערה היו חבולות ודם זלג מאפה, אבל הדבר הכי נורא, היה שהיא נראתה בדיוק כמו ליבי.
זאת הייתה אור.
